×
Mikraot Gedolot Tutorial
רמב״ם
פירוש
הערותNotes
E/ע
רמב״ם שמיטה ויובל ד׳רמב״ם
;?!
אָ
(א) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרין שנקצצו מקודם וחזרו ועשו, ושניהן נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ (ויקרא כ״ה:ו׳):
אפילו שדה שניטייבה בשביעית וצימחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר ״את ספיח קצירך לא תקצור״ (ויקרא כ״ה:ה׳), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה. כיצד, כגון שעקרא כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו. אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל:
(ב) ומדברי סופרים, שיהיו כל הספחיןב אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהן, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהן, ויאמר, ספחין הן. לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית: (ג) הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותן רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטין וכל כיוצא בהן. אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקט אותן מכין אותו מכת מרדות: (ד) ספיחין העולין בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהן, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, אלאג שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה נירד רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו: (ה) ספחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה. ואין תולשין אותן ביד, אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה. (ו) ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך ספחין מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין: (ז) בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן, מותרין, ואם לאו, אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחין אותן במוצאי שביעית אלא משייעשה כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. (ח) ומאמתיה מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש: (ט) באחד בתשרי ראש השנה לשמיטים וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית, (י) התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספחין, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית: (יא) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר הפרי, אם נגמר פריין קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורין משום ספחין. (יב) הירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג, אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה ככדו בשביעית, חייב במעשרות כפירות שישית, ואפילו היה ככד בשישית, הואיל ונלקט בשביעית, הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר: (יג) וכן, פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטניות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי, והירק, אחר לקיטתו: (יד) פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הואז אסור: (טו) עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע, בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחין, ואם זרעו לירק, הואיל ונלקט בשמינית, בין זרעו בין ירקוח מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחין, וירקו מותר: (טז) בנות שוח, הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית, הרי הן נאכלות בשנה שניה מן השבוע בתורת שביעית: (יז) הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהן מים שלשים יום קודם ראש השנה, ושל בעל שמנע מהן שלש עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות שישית. פחות מכאןט, הרי הן כספיחי שביעית: (יח) הדלועין שקיימן לזרע, אם הקשוי לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית, מפני שהן מפירות שישית. ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית, ואם היו רכין, אסור לקיימן משום ספיחין. ואין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית, מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקינרסיא, אלא גוזז בעלין, ואם צמח למוצאי שביעית, מותריב. (יט) לוף של ערב שביעית, וכן הבצליםיג הקיצונים ופואה שגמרויד לפני שביעית, מותר לעקור אותן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ: (כ) הבצלים שירדו עליהן גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלים שלהן ירוקין, הרי אלו מותרין, ואם השחירו, הרי אלו כנטועין בארץ, ואותן העלים אסורין משום ספחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמם בהתרן עומדין: (כא) בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל. הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתהטו על ידי קרקע: (כב) הפירות שיוציא האילן בשביעית, לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר ״את ענבי נזירך לא תבצור״ (ויקרא כ״ה:ה׳). ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים, לוקה: (כג) וכיצד עושה, תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש הוא אותן בחורבה. ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבדטז קטן ביותר. וטוחן בבית הבדיז, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר כל הדברים, כל שיכול לשנות, משנה: (כד) מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר ״והשביעית תשמטנה ונטשתה״ (שמות כ״ג:י״א). וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר ״ואכלו אביוני עמך״ (שמות כ״ג:י״א). ויש לו להביא מעט בתוךיח ביתויט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין. ואם הביא יתר מזה, מותר: (כה) אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם״ (ויקרא כ״ה:ב׳), בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. (כו) כל שהחזיקו בוכ עולי בבל ועדכא כזיב, אסור בעבודה, וכל הספחין הצומחין בו, אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספחין הצומחין בו מותרין באכילה. ומאמנהכב והלאה מותר בעבודה בשביעית: (כז) סוריא, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהן חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן: (כח) עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריאכג מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. (כט) גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהן: (ל) עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבין עליהן שומריםכד, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה
הערות
א ד (גם פ): שקצר. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.
ב כך א וב1 גם במקומות נוספים להלן, אך במקומות אחרים: ספיחין. ובת1 בכל מקום: ספיחין (או: ספיחים). וכך ד (גם פ, ק). ושתי הצורות מצויות במשנה בכ״י רבנו, ר׳ למשל שקלים ד, א ושביעית ט, א.
ג בב1, ת1 לית, וגם בא׳ לא היה, ונוסף בין השיטין.
ד כך ב1, ת1. א: נייר.
ה ד: מאימתי. אך אין כאן הלכה חדשה.
ו ת1: כבד. ד: כככר. וכן בסמוך. ע׳ הל׳ מעשר שני א, ו הערה 6.
ז בד׳ לית מ׳הרי׳. וע׳ ר״י קורקוס שמצא בכתב⁠־יד כבפנים, ושאולי יש מזה נפ״מ להבנת ההלכה.
ח ד (גם פ, ק) [מ׳זרעו׳]: ירקו בין זרעו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, ובלשון ׳בין... בין׳ פעמים שהרבותא ראשונה ופעמים שהיא שניה.
ט ב1, ב9: מכן. וכך ד (גם ק).
י ד: הוקשו. וכן לקמן. אך במשנה שביעית ב, י בכ״י רבנו כבפנים, והה״א מנוקדת בחיריק.
יא ת1: הקינדס. וכך ד (בלי יו״ד). אך במשנה כלאים ה, ח בכ״י רבנו כבפנים.
יב בב1 לית מ׳ואין מחייבין׳ השני, אך בתוספתא שביעית ב, ט ישנו.
יג בד׳ נוסף: של ערב שביעית. הוסיף שלא לצורך והפריד בין ׳הבצלים׳ ל׳הקיצונים׳.
יד ת1: שנגמרו. וכך ד (גם פ, ק).
טו ד: נטילתה. אך בגמ׳ נדרים נח: כבפנים, ואין כאן נטילה אלא ביטול.
טז ד: לתוך בד. אך במשנה שביעית ח, ו בכ״י רבנו: ׳לבודדה׳, ופירש שם שהוא בד קטן ביותר.
יז בד׳ (גם פ בסוגריים) נוסף: ובקוטב. רצה להוסיף על פי לשון המשנה שם, אך הוסיפו שלא במקום, ע׳ במשנה ובפיהמ״ש, וכך עולה מדברי ה׳כסף משנה׳, שאין גורסים ׳ובקוטב׳, ע״ש.
יח ב9, ת1: לתוך. וכך ד (גם פ, ק).
יט ד (מ׳מעט׳): לתוך ביתו מעט. שינוי לשון לגריעותא.
כ כך ב1, ב9, ת1. ובא׳ המלה ׳בו׳ נשמטה, ונוספה בין השיטין אחרי ׳עולי׳.
כא ד (גם פ, ק): עד. אך לשון הפנים היא בגלל ״רצועה נפקא״, ע׳ גיטין ז:
כב ב1, ב9, ת1: ומהנהר ומאמנה. וכך ד (גם פ, ק). ובמשנה שביעית ו, א בכ״י רבנו: מן הנהר ועד אמנם (ובמקום ׳והלאה׳: ולפנים. וב׳מלאכת שלמה׳ ניקד: ולפָנים).
כג ד (מ׳עבר׳): סוריא ועבר הירדן. אך רבנו פתח במאי דסליק מיניה.
כד ב9, ת1: שומר, וכ״ה בתוספתא שביעית ד, ד. ד: נאמן. אך אין כאן ענין של נאמנות אלא של שמירה והגנה.
E/ע
הערותNotes
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Rambam
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×